תוכן עניינים:
המדיניות הפיסקלית מתייחסת לכל השימושים בתקציב הממשלה כדי להשפיע על הכלכלה. זה כולל הוצאות הממשלה מסים המוטלים. המדיניות היא אמר להיות מרחיבה כאשר ההוצאות עולה או כאשר מסים נמוכים. לעומת זאת, המדיניות היא התכווצות כאשר ההוצאות יורד או מסים לעלות. ככלל, המדיניות המרחיבה מובילה לגירעונות תקציביים גבוהים יותר, ומדיניות ההתכווצות מקטינה את הגירעונות.
חשבונאות עבור תקציבי הממשלה מבוצעת הרבה כמו תקציבים אישיים או משק הבית, לפחות על פני השטח. הממשלה מנהלת עודף כאשר היא מוציאה יותר כסף ממה שהיא מסים, והיא מנהלת גירעון כאשר היא מוציאה יותר ממה שהיא מסים.
עד ראשית המאה ה -20, רוב הכלכלנים ויועצים ממשלתיים העדיפו תקציבים מאוזנים או עודפי תקציב. המהפכה הקיינסיאנית ועליית מאקרו-כלכלה מונעת ביקוש אפשרו לממשלות להוציא יותר ממה שהן הביאו. ממשלות יכולות ללוות כסף ולהגדיל את ההוצאות כחלק ממדיניות פיסקלית ממוקדת.
-> ->מדיניות הרחבה
ממשלות יכולות להוציא מעבר למגבלות התקציביות המבוססות על מסים על ידי גיוס כספים מהמגזר הפרטי. ממשלת U. S בעיות Treasurys לגייס כספים, למשל. כדי לעמוד בהתחייבויותיה בעתיד כחייב, הממשלה חייבת בסופו של דבר להגדיל את תקבולי המסים, לקצץ בהוצאות, ללוות כספים נוספים או להדפיס יותר דולרים.
לא כל הכלכלנים מסכימים על ההשפעה נטו של מדיניות פיסקלית מרחיבה על התקציב בטווח הארוך. בטווח הקצר, או עודפים יתכווץ או הגירעונות יגדל.
מדיניות התכווצות
מדיניות ההתכווצות פשוט מתייחס ההפך של מדיניות מרחיבה. קיצוץ מס של 200 מיליון דולר הוא מרחיב. גידול של 200 מיליון דולר במס הוא התכווצות. תחת מדיניות צמצום, הגירעונות יקטן או עודפים יגדל.
אפשר לממשלה להשתמש בכלים של כלי מדיניות מרחיבים וצמצוםיים גם יחד. לדוגמה, ממשלת ארה"ב עשויה לקצץ מסים והוצאות בו זמנית. אם הפחתות המס שוות ל -100 מיליון דולר בהכנסות, והקיצוצים בהוצאות שווים רק ל -50 מיליון דולר, אזי ההשפעה נטו היא מרחיבה.