ההפרש בין הוצאות הון להוצאות הכנסות הוא בעיקרו זהה להפרש בין הוצאות הון להוצאות תפעוליות.
הוצאות הון מייצגות השקעות הון גדולות שהחברה עושה כדי לשמור או, לעתים קרובות יותר, להרחיב את עסקיה וליצור רווחים נוספים. הוצאות הוניות הן לרכישת נכסים לטווח ארוך, כגון מתקנים או ציוד ייצור. מאחר ונכסים אלה מספקים ערך מניב לחברה במשך שנים, חברות אינן רשאיות לנכות את מלוא העלות של הנכס בשנה בה התהוותה ההוצאות; הם חייבים לשחזר את העלות באמצעות פחת לפי שנה על פני אורך החיים השימושיים של הנכס. חברות משתמשות לעיתים קרובות במימון חוב או בהון עצמי כדי לכסות את העלויות המהותיות הכרוכות ברכישת נכסים גדולים להרחבת עסקיהן.
-> ->הוצאות ההכנסה הן הוצאות לטווח קצר הנדרשות כדי לעמוד בעלויות התפעול השוטפות של ניהול עסק, ולכן הן זהות להוצאות התפעול. שלא כמו הוצאות הון, הוצאות ההכנסה ניתן לנכות במלואה באותה שנה ההוצאות להתרחש. בהתייחס לרכישות העיקריות של הנכסים, המהוות הוצאות הון, הוצאות ההכנסה כוללות את עלויות התיקון והתחזוקה הרגילות הנדרשות כדי לשמור על הנכס במצב תקין מבלי לשפר משמעותית או להאריך את אורך החיים השימושיים של הנכס. הוצאות ההוצאות המתייחסות לנכסים קיימים כוללות תיקונים ותחזוקה שוטפת וכן הוצאות צביעה וחידוש. הוצאות ההכנסה יכולות להיחשב כהוצאות חוזרות, בניגוד לטבע החד פעמי של רוב הוצאות ההון.
מטרת ההוצאות הון היא בדרך כלל להרחיב את היכולת של החברה לייצר רווחים, ואילו הוצאות ההכנסות נפוצים יותר לצורך שמירה על יכולת החברה לפעול. הוצאות הון מופיעות כנכס במאזן החברה; הוצאות ההכנסה נרשמות בהתחייבויות.