a:

למרות שהרבה הושג מאז 2002 בהתכנסות בין תקני דיווח כספי בינלאומיים (IFRS) לבין תקני חשבונאות מקובלים בארה"ב (GAAP), עדיין קיימים הבדלים בין שתי קבוצות תקני חשבונאות אלה להשפיע על חישוב היחסים הפיננסיים המפתח. בהשוואה לכללי החשבונאות המקובלים, לכללי חשבונאות מקובלים יש כללי רפיון לגבי הכרה בהכנסה, אשר עשויים להביא להכנסות גבוהות יותר, המשפיעות על יחסי הרווחיות והמינוף. להבדיל מ - GAAP, IFRS מאפשר ניצול עלויות פיתוח, המשפיע על יחסי הרווחיות, יחס המינוף ויחסי היעילות האחרים. תקן חשבונאות בינלאומי מאפשר רק את שיטת ה - first in in - out-out לערך המלאי, כאשר GAAP מתירה הן את ה - in-in-out-out-out-out-out-out, וכתוצאה מכך יחסי רווחיות גבוהים יותר ואת יחס מחזורי המלאים תחת IFRS. לכללי חשבונאות מקובלים יש כללים ספציפיים המבוססים על מספריים לצורך היוון חכירות, כאשר תקן זה אינו קובע, וכתוצאה מכך קיימים הבדלים ביחסי הרווחיות והמינוף.

על פי כללי החשבונאות המקובלים, IFRS מאפשר לחברות להכיר בהכנסות מוקדם יותר, גם אם מקריות קשורה לחלק מהכנסות. GAAP אוסר במפורש להכיר בהכנסה המותנית ומחייב חברות לדחות אותה עד לפתרון. דוגמה להכנסה מותנית היא הסדר לפיו אגרה, שניתן לקבל על ידי סוכן פוטבול, ניתנת לביטול אם שחקן הכדורגל מפר את החוזה שלו עם קבוצת כדורגל. תחת תקני IFRS, התוצאה של ההכרה בהכנסות מוקדם יותר היא הכנסות גבוהות יותר, יחסי רווחיות גבוהים יותר (תשואה על ההשקעה, תשואה על נכסים, תשואה להון) ויחס מינוף נמוך יותר.

GAAP דורשת שכל העלויות הכרוכות בפיתוח מוצרים יוכרו כהוצאות באופן מיידי. IFRS מאפשר היוון עלויות פיתוח בתנאים מסוימים. לדוגמה, ניתן לבצע היוון בחשבון המעבדה של חברת תרופות בפיתוח תרופה במאזן לפי תקני IFRS. היוון עלויות הפיתוח תחת ה - IFRS הביא להקטנת ההוצאות בהשוואה ל - GAAP, מה שהוביל להכנסות גבוהות יותר, ליחסי רווחיות גבוהים יותר, ליחס נמוך יותר למינוף ולירידה בהיקף מחזור הנכסים.

על פי GAAP, חברות יכולות לבחור בשיטת LIFO או FIFO להעריך את המלאי שלהן, ואילו ה- IFRS אוסר במפורש את השימוש ב- LIFO ורק מאפשר ל- FIFO. בסביבה כלכלית עם עלויות עולה, שיטת LIFO מייצרת עלויות גבוהות יותר של מוצרים שנמכרו, רווחים נמוכים יותר ומאזן חשבון מלאי נמוך יותר. לחברות המשתמשות ב - FIFO תחת ה - IFRS יש יחסי רווחיות נמוכים יותר, יחס מינוף גבוה יותר ושיעור מחזורי מלאי גבוה יותר בהשוואה לחברות שעוקבות אחר GAAP ומשתמשות ב - LIFO.

GAAP מספקת קריטריונים ספציפיים מבוססי מספר לחברות, כדי לקבוע האם חכירה מסוימת מסווגת כתפעולית או כהון. חכירות תפעוליות הן התחייבויות חוץ מאזניות ואינן נרשמות בדוחותיה הכספיים של החברה, ואילו חכירות הון מהוונות ומשפיעות הן על צד הנכסים והן על צד ההתחייבות במאזן החברה. GAAP מחייב חכירה עם טווח השווה ל - 75% לפחות מהחיים השימושיים הכלכליים של נכס שיסווג כהון. כמו כן, GAAP מחייבת היוון חכירות אם הערך הנוכחי של תשלומי חכירה מינימליים שווה לפחות ל 90% - מהשווי ההוגן של הנכס החכור. ל - IFRS, לעומת זאת, אין סף ספציפי. <הפרש סיווג החכירה עלול לגרום ליחס מינוף גבוה יותר, להקטנת התשואה על נכסים ולשיעור רווח תפעולי גבוה יותר, אם החכירה מסווגת כפעולה לפי תקני IFRS לעומת חכירת הון לפי GAAP.